אני לא תמיד רוצה להיות היוזמת והאקטיבית, לפעמים אני אוהבת שמובילים אותי, לפעמים אני רוצה שיבטאו מולי בצורה ברורה- "בא לי עלייך".

ביקשתי לשחרר את הרצון להוכיח, ביקשתי גם לשחרר את הרצון למצוא חן. ביקשתי לשחרר מערכות יחסים שאינן תואמות אותי יותר.

בערב ההוא בין תנוחה אחת לאחרת, בין הספה, לכורסא, למיטה, הרגשתי את האנרגיות של שנינו, עגולות ומרוככות, גולשות על אותו התדר.

אני טווה סיפור אהבה בלתי אפשרי בדמיוני, כזה שיש בו שפמים ושמלות משי נשפכות על גוף מקומר. שהנרות בו דולקים וארומה של ויסקי מזדחלת אל הנחיריים

חוסר השקט עטף אותי בכל רגע; תחת זרם המים החמים במקלחת או באוננות לילה שנועדה לשגר אותי לשינה.

גם הוא קורבן של תודעה כוזבת, כזו האומרת שנשים לא יכולות להגיד "סקס וגמרנו". אתם אולי נרתעים מהמילה שרמוטה, אני דווקא מנכסת אותה לעצמי בגאווה

לאורך הזמן וברגעים מסוימים המקלחון היה המרחב השקט היחידי שלי, בו יכולתי לפרוק ולהתפרק, בין אם בדמעות או בליבידו.

הכמיהה שלי לזיונים מטורפים וארעיים נפגשת עם מציאות זוגית וחקירות פנים על הסיבות לרצות לתבל מרחבים. כאשר אני בוחרת לשחק קרוב לגבול אני יודעת

אם הוא היה יודע את כל אשר מתחולל בלילה בראשי כאשר אני מדדה אל עבר השינה, הוא לבטח לא היה רוצה כל קשר איתי. הפנטזיות המהוללת האלה אינן...

החופש שלי בא לידי ביטוי גם בהתעלסות עם עצמי, כאשר יד אחת מלטפת את החזה והאחרת חוקרת את נבכי נשמתי תוך שהיא חודרת לאט ובסבלנות לתוכי.

אחת לשני לילות הלב שלי מדבר אליי, אחת לכמה פעימות אני מרגישה אותו מבקש לצאת החוצה. בכל יום ישנו רגע אחד בו אני מרגישה שאני על סף מוות.

אבא שלי עוד מפחד מהקורונה, הוא מחוסן בפעם השלישית ועדיין הוא מפחד. הוא ממסגר את עצמו תחת הכותרת "אוכלוסיה בסיכון" ומסרב להתפנות. שאלתי...

לימדו אותנו הרבה על זוגיות, יותר נכון קבעו לנו מהי וכיצד היא אמורה להרגיש ולהיות. אבל מה קורה כאשר אנחנו חווים משהו שאינו תואם את הצ'ק ליסט

אני לא גומרת מחדירות. אני גם לא סובלת שחודרים למרחב שלי על אף שאני חוטאת בזה לא פעם. כלומר חודרת למרחבים לא שלי.

"אולי כשזה מאוד נאמן למקור, המקור ישמח לקבל עוד השראה" הוא אמר, כאילו ההשראה שלי נעוצה רק באפיזודות מיניות חולפות, והמילים הבוטות שלי נכתבות

"תכירי" היא אמרה וציינה את השמות של שנינו עת נעמדנו כולם. ועוד לפני שהדג הנא הוגש לשולחן, משהו נע אצלי בין הרגליים. הוא לא הטעם שלי באהבה...

התחדדה אצלי התחושה כי אינני רוצה להתבודד ולצפות על הכל מהמרפסת אלא שאני רוצה לחוות את הדברים דרך הרגליים, הבטן, הראש, הלב והליבידו.

הדמיון שלי מעולם לא ידע גבולות, בלילות אני נכנסת לעולם של פנטזיות, כאלה שהן פרועות ומשוגעות ואין בהן דופי.

הדלקתי סיגריה ראשונה במרפסת והבטתי פנימה אל מה שיהיה בייתי בשבועיים הקרובים. הדירה שלי בליסבון גדולה מידי לאדם אחד, אפילו לרחבת כתפיים כמוני

אני לא זוכרת מה עשינו, היא ואני, בוולנטיין בשנה שעברה. בטח אכלנו משהו וקנינו משהו והחלפנו מילים של אהבה כמיטב המסורת.