בבוקר הראשון הבנתי איפה אני נמצאת ושאלתי את עצמי –למה חזרת? שאלה שלא קיבלה תשובה ברורה אז ולא קיבלה כזו עד היום.

אני טווה סיפור אהבה בלתי אפשרי בדמיוני, כזה שיש בו שפמים ושמלות משי נשפכות על גוף מקומר. שהנרות בו דולקים וארומה של ויסקי מזדחלת אל הנחיריים

באחד הלילות, עת ניסיתי לשחרר את החרדה מחוסר היכולת שלי להירדם בנינוחות, שמעתי קולות שהגיעו מהדירה הצמודה. פתחתי את עיניי.

אני מרגישה בטוחה בביתי, הפחד המשתק שחוויתי באמצע הלילה היה ביטוי מוחשי לפחדים אחרים, כאלה המלווים אותי עת אני מתהלכת בתעוזה במסע חיי.

מה בין חולי לפחד מחתולים? ואיך העיר הזרה בה אני מתגוררת מוציאה ממני את המיטב גם אם זה בדרכים יצירתיות