לפעמים אני מתהלכת בדרכי בחושך, לא תמיד הכל ברור ומואר. מפחדת? בטח שאני מפחדת, כלומר יש רגעי פחד ויש כעס ואפילו עצב.

שעון הקיץ האריך את הימים וקיצר את סבלנותי והשהות במגדל הופכת להיות דחוסה מידי יום. אנשים שונים שואלים אותי ותוהים; לא קשה לך?

אני טווה סיפור אהבה בלתי אפשרי בדמיוני, כזה שיש בו שפמים ושמלות משי נשפכות על גוף מקומר. שהנרות בו דולקים וארומה של ויסקי מזדחלת אל הנחיריים

אני מרגישה בטוחה בביתי, הפחד המשתק שחוויתי באמצע הלילה היה ביטוי מוחשי לפחדים אחרים, כאלה המלווים אותי עת אני מתהלכת בתעוזה במסע חיי.

מה בין חולי לפחד מחתולים? ואיך העיר הזרה בה אני מתגוררת מוציאה ממני את המיטב גם אם זה בדרכים יצירתיות

הכמיהה שלי לזיונים מטורפים וארעיים נפגשת עם מציאות זוגית וחקירות פנים על הסיבות לרצות לתבל מרחבים. כאשר אני בוחרת לשחק קרוב לגבול אני יודעת

אם הוא היה יודע את כל אשר מתחולל בלילה בראשי כאשר אני מדדה אל עבר השינה, הוא לבטח לא היה רוצה כל קשר איתי. הפנטזיות המהוללת האלה אינן...

אבא שלי עוד מפחד מהקורונה, הוא מחוסן בפעם השלישית ועדיין הוא מפחד. הוא ממסגר את עצמו תחת הכותרת "אוכלוסיה בסיכון" ומסרב להתפנות. שאלתי...

מה קורה כאשר מבקשים ממני לוותר על השליטה במרחב אינטימי, רגיש ועירום? ואיך מה שבא לידי ביטוי במרחב אחד משיק למרחבים אחרים בתוכי.

התחדדה אצלי התחושה כי אינני רוצה להתבודד ולצפות על הכל מהמרפסת אלא שאני רוצה לחוות את הדברים דרך הרגליים, הבטן, הראש, הלב והליבידו.

הדמיון שלי מעולם לא ידע גבולות, בלילות אני נכנסת לעולם של פנטזיות, כאלה שהן פרועות ומשוגעות ואין בהן דופי.

הדלקתי סיגריה ראשונה במרפסת והבטתי פנימה אל מה שיהיה בייתי בשבועיים הקרובים. הדירה שלי בליסבון גדולה מידי לאדם אחד, אפילו לרחבת כתפיים כמוני