כרוניקה של התפשרויות

בושקי תמיד אומר שהוא רוצה שבת זוגו תהיה החברה הכי טובה שלו. אני מבינה אותו, אני מבינה את הכמיהה הפנימית לאדם אשר יהיה הראשון בחיוג המהיר, שהוא הכתובת כאשר קורה משהו מצחיק או עצוב או מפחיד. אנחנו רוצים שהפרטנר שלנו יהיה הכל מהכל - החבר הכי טוב, זה שהכי כיף לעשות איתו סבב ברים, זה שעף איתנו בשיחות על התפתחות.

אין בזה רע. אין רע בלרצות שהאדם אשר חולק את יצוענו, יחלוק גם את תחומי העניין ובטח ובטח שיענה על כל הצרכים שלנו. הרשימה הכה ארוכה, היא לעתים שילוב של דברים שבאמת חשובים לנו ודברים, איך נאמר זאת, שהם השלכה ישירה של מה שאנחנו רואים סביבנו. תוך כדי תנועה אנחנו בודקים מה נכון לנו ומדויק ומה נעוץ בפנטזיה על הזוגיות המושלמת.

אנחנו לא פעם מפחדים לאבד, להתמודד, לריב או נופלים ליומרנות ו-"לא רוצים לפגוע", ולכן הדו-שיח על מה שאנחנו צריכים, רוצים שישתנה או ישתפר, לעיתים נבלע ונדחף עמוק אל תוך הבטן. כך זה מתחיל, פינה ועוד פינה שמתעגלת ואז, מבלי שנשים לב, מתקבל מעגל קסמים, כרוניקה של התפשרויות.

אנחנו מנהלים שיח פנימי, מעלים טיעונים, מורידים את רמת החשיבות ותומכים בכך בנימוקים רציונאליים לחלוטין; "אז היא לא הסקס הכי תשוקתי. אולי גם אני השתניתי ואני לא מינית כמו פעם", "אז הוא לא כל כך מסודר. אולי גם אני צריכה להרפות קצת", "אז היא לא ה(!)פרטנרית לשיחות עומק, היא לא חייבת, יש לי מספיק".

בן או בת הזוג לא יכולים להיות הכל מהכל, לפעמים אני חושבת שגם לא כדאי. יש משהו טוב בכך שהם ממלאים תפקידים מסוימים בחיינו ולא את כולם. עם הזמן למדתי שאי אפשר ליצוק את כל הרצונות, הצרכים והמאוויים על האדם שמולנו. לצד זה, השתרשה גם ההבנה שאנחנו צריכים לבדוק בינינו לבין עצמנו מה הם חייבים להיות ומה חייב להתקיים על מנת שנהיה שלמים עם הזוגיות.

במרדף אחר האהבה הנשגבת אנחנו לעתים מטשטשים את הגבולות של עצמנו, אני יודעת, הייתי שם. בשם האהבה או בשם ההרגל או בשם של מה שזה לא יהיה, אנחנו מתפשרים גם על מה שהוא בגדר חובה מבחינתנו. כששטחתי בפניה שאנחנו לא מנהלות שיחות אמיתיות, שהיא לא באמת מתעניינת במה שמתחולל אצלי, היא השיבה לי "אמרת שאת זה את מקבלת מהחברות שלך". מעבר לכך שלא הייתה באמירה שלה טיפה אחת של ציניות, היא צדקה, באמת אמרתי את זה, באמת התכוונתי לכך שאת השיחות לעומק התודעה אני מנהלת איתן.

האמירה הזו לא הייתה אמורה לבטל את השיחות האינטימיות שלנו, את שיחות העומק בינינו ועלינו. העובדה שהיא חשבה כך הייתה מטרידה מאוד, אבל את האחריות אני לוקחת רק על עצמי. כי כאשר אני מגמישה, עד כדי התפשרות, את הצרכים שלי, אני לא יכולה לצפות שמישהו אחר יילחם עליהם, וגם לא שהם ייעלמו במסך העשן. אם הם חשובים באמת, הם תמיד יצופו מעל פני השטח, כמה שלא ננסה להדחיקם.

אני תוהה אם ויתרתי עלינו, עליה או עליי כשהתפשרתי כך, ומזה בעצם אומר כשאנחנו מוכנים לרדד, לעתים עד כדי עפר, את מה שבעינינו הוא בסיסי ביחסים. כי יש הבדל בין התגמשות להתפשרות, יש הבדל בין להגיד לעצמך "זה עוד ישתפר" לבין לדעת בתוך תוכך שזה פשוט לא שם.