שיעורי הפילאטיס הוכיחו את עצמם עת הוא הצמיד אותי לחרסינה במקלחת כאשר רגלי האחת הייתה מורמת בזווית כהה על הקיר והשנייה הייתה על קצוות האצבעות. כל אותו הזמן שהוא היה בין שתי רגליי, משביע את רעבונו, לא עצרתי לרגע לחשוב על הסטטוס שלו או על ההיא שלו שהוא השאיר בבית. חשבתי רק על עצמי ועל החרמנות שלי ועל כמה אני רוצה וצריכה את ההתפרקות הזו.
חוה אכלה את התפוח כי היא נכנעה ליצר ולסקרנות שלה ואולי אפילו לחרמנות הפואטית של הנחש, ובמעשה שלה שברה את תקרת הזכוכית של גן עדן והכניסה את הדעת ואת המודעות. אז נכון שמאז קשה לנו להתהלך עירומים ליד אנשים, אבל מי באמת היה רוצה להיות עוד אחד בחוות בני האדם של אלוהים? כמה אפשר להתהלך בשדות, לאכול פירות ולהרגיש שכולם על MDMA. הניחוש שלי הוא שאם אלו לא היו חוה והתפוח, היה זה משהו אחר אשר היה גורם להתפוצצות האשליה.
הסיפור שלי עם הבחור המגיח לפרקים התחיל לפני יותר מעשור, כשאני עוד הייתי בחיתולי הגילוי המיני, בוחנת את גבולותיי והוא גבר חרמן וחסר גבולות. הוא לא התחיל איתי בעדינות ולא התיימר להציע לי משהו אחר פרט לסקס. הסטטוס שלו היה יכול להבהיל נשים אחרות, אבל לא אותי. אני הרגשתי כיווץ בין הרגליים ולמדתי עוד קצת על עצמי.
הוא הראשון שלשונו פגשה את איבריי המוצנעים וזה שבלי בושה דיבר אליי מלוכלך. לא נתתי לו את הבתולים שלי אבל את הבתוליות שלי דווקא כן. למעשה, הוא חשף את נעמה שלא אוהבת סקס מיסיונרי (לפחות לא כדיפולט). הבחור המגיע אחת לכמה זמן, מבין ויודע את תפקידו, כשם שאני יודעת מהו תפקידי. אין דיבורים מיותרים גם לא התכתבויות סתמיות. אין ניסיון להלביש רגשות או תחושות או הבנות. הוא מגיע, מוריד מכנסיים, חושף איברים, מטייל עם הלשון שלו על כל גופי, נאנח, גונח והולך.
פרויד ייחס כמעט הכל ליצרים שלנו. לתוצר של המתיחות בין הרצון להיות נקי מהם לחלוטין לבין הרצון להיכנע להם עד הסוף הוא קרא אגו, אותו אחד שלא פעם מניע ושולט בפעולותינו בעיקר כאשר אנחנו פגועים, רגישים או רוצים להוכיח למי יש זין יותר גדול.
הוא סובב אותי ובטני נגעה במשטח הקר, מים זרמו עלינו מלמעלה והשתלבו בין איברינו ובניגוד למצפוני, גניחותיי לא היו שקטות. אין לי עניין עם המוסריות של הדבר. הוא מצליח להרטיב אותי יותר מהרבה אנשים אשר עברו אצלי במיטה, הוא והסיטואציה "האסורה". אם יכולנו להסתגר בחדר אחד למשך שלושה ימים, היינו עושים זאת. אבל הסבלנות שלי כבר לא מה שהייתה פעם והסטטוס שלו בתעודת הזהות מגביל אותו יותר משהוא היה רוצה ולעיתים יותר משהוא היה מוכן להודות.
למען האמת, מילים כמו "מותר" ו- "אסור" לא ממש משחקות אצלי תפקיד, כי אני מאמינה שאדם קובע לעצמו את גבולות הגזרה ואדם חכם גם יודע לקחת אחריות על הבחירות שלו. אני מודה שלא אחת אני נכנעת ליצרים שלי, בסיטואציות מסויימות אני אפילו לא מפעילה שיקול דעת ופשוט נכנסת אליהן, אבל תמיד במודעות מלאה.
כשסיימנו דיברנו קצת, צחקנו קצת והוא הלך. לא היו חילופי הודעות לאחר מכן, אף אחד מאיתנו לא התרפק יום אחרי על מה שקרה. עד הפעם הבאה יכול לעבור חודש, יכולה גם לעבור שנה. ככה זה, בלי ציפיות, בלי התניות, בלי בלאגן.
Commentaires