אינטימיות על הספה

הוא עלה ארבע קומות ברגל, רק כדי לרדת אותן שוב ולחזור עם שישיית בירות. מתנשף בחינניות הוא נשק לשתי לחיי, הוריד את ג'קט האופנוען והניח אותו בעדינות על הכיסא. הסתכלתי עליו, לבושה שמלת טריקו שחורה וקצרצרה, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד פשט את מדי העבודה המהודקים וחשף גוף מקועקע להפליא. 

אחרי בירה אחת ושיחה קלילה באנגלית, מצאנו את עצמנו על המיטה מתנשקים בלהט, גופו זז על גופי בקצב אשר תאם את נשימותינו וגניחותינו. אחזתי בעורפו, ליטפתי את פניו, סוקרת את עוויתות ההנאה הקטנות. לאורך כל האקט הסתכלנו האחד על השנייה מבלי להוריד את העיניים, אף לא פעם אחת, עד שגמרנו.

יצאתי לעשן במרפסת, עטופה רק במגבת, המוזיקה אשר בקעה מבפנים התערבבה עם רעשי הרחוב, הבטתי עליו, על הסטוץ האינטימי שלי, יושב עירום ונינוח על הספה בדירתי בליסבון.

דרך מערכות היחסים והאפיזודות השונות בחיי, גיליתי שאינטימיות מתקיימת כל עוד אנחנו נבחר לייצר אותה, כל עוד אנחנו מקלפים מעלינו שכבה ועוד שכבה ומאפשרים לאדם אשר מולנו לחוות אותנו ללא מניירות, ללא תיאורים מכבידים, ללא מאמץ ומבלי לנסות להוכיח משהו. 

הבחירה שלי להתפשט מנטלית ורגשית מול אדם מסוים תמיד לוותה בחרדות, הנה אני, שמה את כולי על השולחן; חושפת פחדים, חושפת חלומות, חושפת דמעות של עצב. אנחנו מפקידים את הדבר השברירי, לכאורה, הזה בידיו של אדם אחר ומקווים לא להיפגע מתישהו בדרך.

אינטימיות מגיעה בכל מיני תצורות; במבט, בחיבוק או בשיחה ארוכה אל תוך הלילה, היא יכולה להיות רגעית או מתמשכת, רומנטית או אפלטונית, ועד כמה שהרעיון שלה קוסם לנו, אנחנו מפחדים ממנה פחד מוות. אולי כי התנאי היחיד להתקיימות שלה הוא הבחירה להיחשף ויש משהו שמאוד מרתיע אותנו בלהוריד מגננות, בלהוריד ניסוחים מהודקים, בלהיות מסוגלים להיישיר מבט.

בושקי ואני התיישבנו בסלון האחד מול השנייה, מוכנים לדבר על הפיל. לא ידעתי כיצד המפגש הזה יתנהל או מה תהיינה השלכותיו. דיברתי את כל התחושות החוצה, בחרתי להוריד עוד שכבה, דווקא ברגע שהאוטומט שלי ביקש שאוסיף עליי עוד אחת. השארתי את "אשת הברזל" מחוץ לדלת, בעיקר כי הוא כבר הבין שאני שעטנז של ברזל וכותנה.

שני ערוצי ההתמודדות שלי עובדים מצוין אם כי לא באותו הקצב; הראש שלי מבין מהר ויודע לייצר פעולות, הוא יודע לחזור לשגרה. ברמה הרגשית גיליתי שנדרש לי מעט יותר זמן לאחות את הפגיעות. כי כאשר אני נפגעת, אני נזכרת כמה אנושית אני,  וכמה יש בי עוד מקום שהיה רוצה שיישמרו על הרגישות שלי מבלי שאצטרך לבקש זאת. אם פעם הייתי בונה את החומה מחדש, הרי שהיום אני במודעות מלאה בוחרת להשאר חשופה ועירומה, בוחרת לדבר את הפגיעה, את הכאב, את האכזבה. 

פעם הייתי שותקת, נושכת את הלשון ומתקדמת הלאה מבלי להתייחס לתהום שנפערה בתוכי, חושבת שאין טעם להביא את עצמי למקצה חולשה נוסף, שאין טעם לערער שוב על הסטטוס קוו. פעם הייתי שותקת כי פחדתי לאבד, היום אני מבינה שמילים אשר לא נאמרות, נערמות אחת על השנייה עד שהן מתפוצצות כמו גייזר מבטן האדמה והרי שתמיד עדיף פיצוץ מבוקר על התפוצצות ארעית. 

הבחירה להיחשף אינה מגיעה עם ערבות לכך שלא ניפגע, אנחנו בעיקר משלים את עצמנו כאשר אנחנו מבקשים מהאדם השני שלא ייפגע בנו, כי הבחירה הזו, להתקלף, היא אישית ומודעת ושומרי הסף היחידים הם אנחנו, כל אחד על עצמו.