צמר גפן מתוק

בבקרים אני יושבת בקפה מתחת לדירה שעדיין לא החלטתי מה אני מרגישה לגביו; לרגעים הוא מתיימר, לרגעים פושי עם אטידוד ולפעמים הוא פשוט מספק את הסחורה- הפוך גדול, חזק על מים וסויה ואיזו פחמימה שהיא לתמיד, או לפחות בינתיים, תהיה מלוחה.

אני לא אוהבת לאכול מתוק על הבוקר, באופן כללי אני לא אדם של מתוקים, אם כי לאחרונה גיליתי חשקים חדשים שאני נוטה להפיל על העוגייה שנכנסה לחיי עם זוהר כתום ודירבון חסר תקדים לאכילת גלידות.

אני מצליחה להפתיע את עצמי. בכל בוקר אני מתעוררת ומשהו מרגיש קצת אחר ובדיוק כמו אליס שתהתה עם עצמה: "מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת..." כך גם אני, תוהה על נעמה של היום הזה.

מה קורה כאשר אנחנו מתרגמים נוחות למשהו רך ונעים ומתעלמים מכך שזהו סטטוס קוו שייתכן שכבר לא משרת אותנו? התשובה היא די פשוטה- אנחנו נתקעים במרווח הזה;

בין המציאות כפי שהכרנו אותה עד כה לבין המציאות האחרת, זו שאנחנו עדיין לא מכירים.

אני כזו, עד הרגע הזה, כאן ועכשיו, והרגע הבא תמיד יכול להפתיע.

כאשר אומרים "לצאת מאזור הנוחות" לא מתכוונים לכיתות רגליים וזחילה על שברי זכוכית. אנחנו לא צריכים לסבול ולהתענות כדי לייצר תוצרים או לברוא מציאות שתטיב עימנו. לפעמים מספיק לדייק ולבקש, למעשה זה כל מה שצריך.

בתוך ים של דמעות אני חושפת חלקים נוספים בתוכי כאלה שלא נתתי להם ביטוי עד היום. אני מתיישבת עירומה מול המראה ובוחנת את עצמי, קצת את הבטן וקצת את החזה שנדמה שהוא קטן יותר מלפני שנה. אני מתבוננת בנעמה הזו שבוכה בלי התראה מוקדמת, שמנשקת מהלב, שכועסת מהבטן.

הכעס שלי אינו רהוט, הוא שובר ומנפץ את הדמויות בתוכי וגם את אלו הסובבות אותי; את נעמה של היום ונעמה של הלילה, את נעמה של בין הסדינים ונעמה היושבת על החלון, את נעמה המתהלכת ברחובות תל אביב בשעות המאוחרות, ואת נעמה שרוצה לקבל חיבוק אמיתי מאמא שלה.

אזור הנוחות

הוא המציאות הרוטינית, זו שאינה משרתת אותנו עוד אבל אנחנו ממשיכים לעטוף בנייר צלופן ולספק אי אלו סיבות לקיומה. אזור הנוחות הוא לא צמר גפן מתוק, הוא לפעמים גם החרא עצמו, המוכר והידוע שכל מחשבה לאבד אותו מעלה שאלות מצמיתות;

מה אני אהיה אחריו?

ויותר מזה, מה אני אהיה בלעדיו? בלי החרא הזה.

כי עם הזמן "החרא הזה" הופך להיות חלק מאיתנו, חלק מההגדרה שלנו את עצמנו, חלק מנוף חיינו. הוא מתעורר איתנו בבוקר, אוכל איתנו פחמימות ריקות ומתגלגל איתנו בחזרה למיטה. הוא שם, נוכח יותר או פחות, הוא לא אף אחת ולא אף אחד, הוא אנחנו.

מהדמות המרצה שהייתי אני נפרדת כבר שנים ובתחושתי אני במקצה האחרון והמאתגר ביותר. הניקיון הזה לוקח איתו על הדרך עוד כמה דפוסים ושובר לרסיסים עוד כמה ידיעות בטוחות שהיו לי לגבי עצמי. אני עוד לא יודעת לנסח את זה במדויק, אני עוד צועדת בדרך שלפעמים מרגישה כמו סאונה יבשה ולפעמים כמו קרב אגרוף.

אני מי שאני עד הרגע הזה ומה ברגע הבא אחריו?

השותפה שלי לשם אמרה שבמהלכן של שנתיים וחצי היא עדה לשני גלגולים, הווה אומר השתנות, שעברתי והנה עכשיו היא צופה בתחילתו של אחד נוסף. היא צודקת. אני בוחרת לפתוח את בית החזה שלי וללכת איתו פתוח, מדמם, שורף וכואב. אני בוחרת לא לסגור אותו כי "הם לא יכולים להכיל" או "שורף מידי" או "אין לי כוח".

כשבית החזה פתוח מרגישים גם את האהבה האמיתית שכולם מדברים עליה. אהבה פשוטה, לא מגובה במידי מלל, לא בהכרח מגיעה בניצוצות והברקות. היא נמצאת ביני לבין האנשים אשר אני בוחרת להכניס ולשלב בחיי, היא נמצאת בתוכי, היא נמצאת בנעמה שעל המיטה ובנעמה שבמראה.

אני מתבוננת על עצמי, אני אוהבת את מי שאני רואה ומבקשת לסמן עוד קצת, כי אני רגילה. מריצה בראש שיחה אחת ובמקביל אחת נוספת. בתוך הדמעות אני צוחקת לרגע אחד או שניים, ויש שירים ברקע ופתאום יש לי חשק לרקוד, אני רוקדת, תחילה במבוכה אחר כך בשחרור.